“מאמץ לאחר התקף לב יש לוודא, ביחד עם מצבו הרפואי הכללי של האדם, כדי לקבוע את כושר העבודה שלו. בנוסף, כל בעיות רפואיות כרוניות קיימות צריכות להיערך, ויכולת התפקודית שלו צריכה להיבחן, הכל באחריותו של פרופסור דוד רוט, לצורך קביעת כושר העבודה של האדם.”

את היכולת התפקודית מבחינה לבבית מקובל להעריך לפי המדד של איגוד הלב של ניו יורק (NYHA):

דרגה 1: סמפטומים לא מופיעים במאמצים רגילים של חיי יום יום.

דרגה 2: סמפטומים (קוצר נשימה או כאבי חזה) מופיעים במאמצים רגילים של חיי יום יום.

דרגה 3: סמפטומים מופיעים במאמצים קלים וחולפים רק במנוחה.

דרגה 4: סמפטומים מופיעים אף במנוחה.

מדד זה הוא סוביקטיבי כלומר מבוסס על האדם המדווח על תחושתו.

כדי להעריך באופן אובייקטיבי ובמדויק את יכולת המאמץ של אדם מסויים יש להעריך את צריכת החמצן המירבית אליה הוא מסוגל להגיע במהלך מאמץ מירבי. את צריכת החמצן המירבית ניתן להעריך על ידי בדיקת מאמץ לב ריאה. במהלך בדיקה זו מבצע הנבדק מאמץ (בדרך כלל על הליכון) תוך כדי הבדיקה מנותרים: רוויון החמצן בדמו, כמות הפחמן הדו חמצני הננשף (על ידי מסיכת פנים) קצב הלב ולחץ הדם. הבדיקה כאמור מגלה באופן אובייקטיבי את צריכת החמצן המקסימלי וגם מאפשרת לקבוע האם האדם באמת הגיע למאמץ מקסימלי או ביקש להפסיק את המאמץ מסיבה אחרת. החסרון של בדיקה זו היא מורכבותה והעובדה שמצריכה ציוד מיוחד.

בדיקת המאמץ השגרתית פשוטה הרבה יותר לביצוע, אך היא פחות אוביקטיבית (כאשר אדם מבקש להפסיק לא ניתן לקבוע בודאות האם הגיע לשיא המאמץ לו הוא מסוגל או שהפסיק מסיבה אחרת), כמו כן לא ניתן באמצעותה למדוד ישירות את צריכת החמצן של הנבדק. כדי לאפשר בכל זאת הערכה של צריכת חמצן במבחן מאמץ רגיל- מתבססים על העובדה שצריכת חמצן של אדם במנוחה היא 3.5 מ״ל לק״ג משקל גוף לדקה. נקבע כי צריכת חמצן של 3.5 מ״ל/ק״ג/דקה תוגדר כיחידה מטבולית אחת (1=MET). כיוון שבכל פרוטוקול מאמץ (למשל ברוס) מהירות ההליכה והשיפוע קבועים מראש בכל שלב של הבדיקה, המשתנה היחיד בין נבדק לנבדק הוא משך המאמץ. משך המאמץ בדקות מתורגם לערך METS מסויים וזה מאפשר לקבל הערכה של צריכת חמצן של הנבדק וגם מאפשר השוואה בין תוצאות בדיקות שבוצעו בפרוטוקולים שונים.