רבים סבורים כי צנתור והרחבת הצרות בעורק כלילי מונעים אוטם לבבי, אך לא כך הוא. התועלת הצפויה למצונתר מצנתור-התערבותי תלויה באופן חד משמעי בסיבה שהביאה לצנתור:

-צנתור דחוף המבוצע במצב של אוטם שריר הלב -התקף לב במהלכו מחודשת זרימת הדם בעורק החסום, פעולה זו מקטינה את הנזק ללב-כלומר מקטינה את אזור האוטם, וכתוצאה מכך התועלת הצפויה הינה גדולה: הקטנת שעור התמותה והתחלואה הנובעים מאוטם שריר הלב.

-צנתור אלקטיבי, צנתור מתוכנן מראש, אליו מופנה החולה כיון שהברור המרפאתי העלה חשד גבוה למחלה כלילית. במצב זה התועלת שבצנתור ברוב המכריע של המקרים מוגבלת לשיפור סמפטומטי בלבד. כלומר הקלה בתעוקה ולא מניעת תחלואה ותמותה (מניעת אוטם לבבי – התקף לב).

רוב החולים העוברים צנתור שיכים לקבוצה השנייה, כלומר מופנים לצנתור באופן אמבולטורי. אלה מהם הסימפטומטיים-הסובלים מתעוקה, ועוברים הרחבה של הצרות כלילית, ייהנו מהפוגה של כאבים בחזה. אולם יש קבוצת פציינטים המופנים לצנתור למרות שאינם סובלים מתעוקה או מסימפטומים אחרים. הסיבה להפנייתם היא למשל תוצאה של בדיקת מאמץ או של מיפוי לב שבוצעו במסגרת סקר. צנתור יגלה שחלק מפציינטים אלה אינם סובלים מטרשת עורקים משמעותית והם כמובן לא יעברו פעולה התערבותית. אצל אחרים תתגלה הצרות משמעותית שניתנת להרחבה ע”י תומכון, במקרים אלה להרחבת העורק על ידי תומכן תהיה תועלת קטנה בהרבה מאשר במצבים הדחופים.

תועלת רבה תהיה בטיפול בגורמי הסיכון שהביאו להתפתחות טרשת עורקים: עישון, כולסטרול, לחץ דם גבוה, סכרת, השמנה וחוסר פעילות גופנית. טיפול יעיל באלה כן יכול למנוע אוטם לבבי ולהאריך חיים (ראה במאמר כיצד להוריד את הסיכון להתקף לב).